כל אחד מאתנו נתקל, לפחות פעם אחת בחייו, במוצר פגום שממשיכים ועושים בו שימוש בתקווה שהדבר יעבור ללא פגע.

אך מה קורה כאשר אותו מוצר פגום גורם לנזק גוף למי שהשתמש במוצר – מי אחראי לתשלום הפיצויים בגין הנזק ? היצרן? המוכר ? או שניהם ? למי צריך לפנות ונגד מי צריך להגיש תביעה לבית המשפט ?

החוק מגדיר באופן רחב את היצרן הן כמי שמציג עצמו כיצרן של מוצר במתן שמו או סימנו המסחרי או בכל דרך אחרת הן כמי שייבא לישראל מוצר שיוצר בחוץ לארץ למטרות מסחריות והן ספק של מוצר שהיצרן שלו בארץ או היבואן שלו אינם ניתנים לזיהוי על פניו.

המקרים הנפוצים ביותר בהם נגרם נזק גוף לצרכנים, הינם משימוש במכשירים חשמליים, כדוגמת תנור חימום אשר בשל פגם טכני מתפוצץ או מתלקח וגורם באופן בלתי צפוי נזק גוף אשר עשוי להיות לעתים בלתי הפיך.

אם כך אז מה קובע החוק ?

סעיף 2(א) לחוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם-1980 קובע, כי במידה ובשל פגם כלשהו ביצור נגרם נזק גוף למאן דהוא, הרי שאחריות מוטלת על היצרן ולא משנה אם הוא אשם בפגם שנוצר או לא, היינו עצם העובדה כי היצרן או היבואן סיפקו או מכרו מוצר שיש בו פגם וזה גרם לנזק גוף, המוגדר כ"מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי", הרי שיש לו אחריות (כמעט מוחלטת) לפיצוי הניזוק "ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד היצרן".

בנוסף, קובע סעיף 2(ב) לחוק זה, כי במידה והנזק הגופני נגרם בשל רכיב פגום במוצר הרי שהאחריות על הנזק תהיה גם על היצרן וגם על מי שייצר את הרכיב, כאשר תביעת נזק הגוף תוגש נגד שניים – היצרן של המוצר והיצרן של הרכיב.

האם גם האריזה של המוצר תחשב "כמוצר"? החוק מרחיב את הגדרת "המוצר" וקובע שאם הצרכן נפגע מהאריזה ונגרם לו נזק גוף, הרי שגם במקרה זה יוכל לתבוע בגין הנזק שנגרם לו בשל כך, שכן כפי שרובנו מכירים לעיתים האריזה עצמה עשויה להיות בלתי בטיחותית ולמשל חדה מידי ובמגע אתה ניתן להיפצע או להיחתך באופן שלא ניתן היה לדעת על כך מראש.

אך נשאלת השאלה – האם בכל מקרה תהיה אחריות ליצרן על הנזק שנגרם מהמוצר ?

סעיף 3(ב) לחוק האחריות למוצרים פגומים קובע, כי במקרה של נזק גוף עקב מוצר חזקה שהמוצר היה פגום אם נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהיה פגום מאשר עם המסקנה שהיה תקין, ואולם למרות החזקה והאחריות המוחלטת, קובע החוק מספר "הגנות" ליצרן בהם לא ניתן יהיה לקבל ממנו פיצויים בגין הנזק שנגרם מהמוצר הפגום:

• היצרן הוכיח שהמוצר עבר את כל בדיקות הבטיחות ולכן הנזק שנגרם לצרכן הוא מפגם שנוצר בשלב מאוחר יותר.
• הידע המדעי והטכנולוגי שעמד בפני היצרן בשעת היצור לא אפשר לו לדעת על אפשרות לפגם כזה.
• המוצר כבר יצא לשיווק בניגוד לרצונו של היצרן והוא עשה את כל הנדרש כדי להזהיר את ציבור הצרכנים על הסיכון האפשרי בשימוש במוצר.
• הצרכן, ידע שיש סיכון במוצר ולמרות זאת עשה שימוש בו ואולם הגנה זו לא תעמוד ליצרן עם הנפגע למטה מגיל 12.

ואולם למרות ההגנות הניתנות ליצרן החוק מרחיב את אחריות היצרן וקובע, כי התרשלות הנפגע לא תוכל לשמש כטענת הגנה מטעם היצרן, קרי היצרן יהיה מנוע מלטעון שהניזוק התרשל בתפעול המכשיר למשל. אם זאת החוק מסייג הרחבה זו ונותן לבית המשפט, במקרה של רשלנות חמורה, סמכות להפחית את סכום הפיצויים בהתחשב במידת התרשלותו של הניזוק.

ולמרות האחריות הכמעט מוחלטת המוטלת על היצרן וההגנות הצרות מאד שניתנו ליצרן במסגרת החוק הרי שבמרכיב הנזק מגביל החוק את גובה הפיצוי בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות וכן קובע תקופת התיישנות קצרה של שלוש שנים בלבד.

לסיכום, אם נפגעתם ממוצר או מאריזתו ונגרם לכם נזק גוף, נכון יהיה להקדים ולפנות לעורך דין המתמחה בתחום הנזיקין אשר ייעץ, יכוון ויגיש עבורכם תביעת פיצויים לבית המשפט.

האמור במאמר זה הנו כללי ואינו בא במקום ייעוץ משפטי ולא מהווה לו תחליף בשום דרך ו/או צורה. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד !